מי שיקרא את הבלוג הזה בקביעות מסוימת לא יתפלא לקרוא שביום רביעי הייתי מתוסכל. הייתי מתוסכל כי שום דבר לא קרה, למרות שפחות מעשרים וארבע שעות קודם לכן שיחת HEDGEAnswers בדצמבר הייתה הצלחה גדולה. אבל ביום רביעי בבוקר שום דבר לא קרה. הטלפון לא צלצל, המיילים לא הגיעו ובעצם עמדתי במקום וחיכיתי שמשהו יקרה.
התסכול נבע מחוסר היכולת שלי לסגור משהו. מספר דברים מרגשים באוויר, אבל בשלב זה לא קרה כלום והייתי מתוסכל, מתוסכל כי נאלצתי לחכות. ושוב, מי מכם שמכיר אותי יודע שאני לא מישהו שיכול לשבת בסבלנות. לשבת בסבלנות זה לא, מעולם לא, לעולם לא יהיה הצד החזק שלי. אני פשוט לא יכול לעשות טוב. אבל המציאות היא שאין לי על מה להיות מתוסכל או כועס. ולצערי עבורי, נדרשה נסיעה לאופטומטריסט עם אשתי כדי להבין את זה.
כשהגענו לאופטומטריסט היה קצת תור. נראה שמספר חיילים משוחררים שנפגעו די קשה סיימו לאחרונה את בדיקות העיניים שלהם והצטיידו במשקפיים. אחד במיוחד היה חולה מרובעת ששירת, אני חושב, באפגניסטן והיה בשיקום במשך זמן מה. המשפחה שהתה במלון ליד מרכז השיקום קסלר והופנתה לרופא עיניים זה בגלל מומחיותו בהתמודדות עם אנשים פגועי מוח. החייל לא הצליח לתקשר ואשתו שוחחה על הניירת שצריך להשלים. הכוסות היו די יקרות והיא רצתה לוודא שהיא תקבל החזר.
כשהם עזבו, האופטומטריסט אמר לי שהממשלה דורשת הר של ניירת ולעתים קרובות המשפחות מתוסכלות מכדי להשלים את זה נכון. והנה הייתי כמה שעות קצרות קודם לכן והתלוננתי שאני לא יכול לעשות כלום? מה לא בסדר איתי? הבעיות והתסכולים שלי אינם משמעותיים בהשוואה לאלפי האנשים שחיים נפגעו לצמיתות מזוועות המלחמה והטרור.
מצד שני, התסכול שלי, כמו שלהם, טמון בממשלה. חדשות על חקיקת שירותי בריאות נמצאות בכל מקום ויגיעו גם לקראת השנה החדשה, ובזמן שאני שומע וקורא דיווחים על סיקור של זרים שטרם נולדו עד בלתי חוקיים, אני לא שומע או לא ראיתי שום סיפור על איך חיילים משוחררים ומשפחותיהם יושפעו מהשינוי הקיצוני הזה בשירותי הבריאות. האם לא עלינו להיות ממוקדים בלהבטיח שלותיקים תהיה גישה נוחה לשירותי הבריאות הטובים ביותר? זה לא המעט שאנחנו יכולים לעשות למען הגברים והנשים האמיצים האלה שנתנו כל כך הרבה בשבילנו. האם זה יותר מדי לבקש לעשות משהו עבורם?
אני לא חושב כך.
בזמן שישבתי כאן וחיכיתי שפליס תבחר את המשקפיים שלה, כל הזמן חשבתי לעצמי שאין לי על מה לכעוס. לא משנה כמה היו הדברים גרועים בחודשים או בשבועות האחרונים, או כמה גרועים הם אפילו יהיו בשבועות או החודשים הקרובים עבורי או עבור כל אחד מעמיתיי, הדברים אינם קרובים כל כך גרועים כפי שהם עבור האדון הזה ומשפחתו ואינספור הוותיקים האחרים שנראה כאילו הושארו מאחור על ידי ממשלתם - הממשלה שאמרה תודה על כך שהיא זקוקה להקרבה ולהקריב בכנות.
השאלה שלי לנשיא אובמה, לקונגרס ולשאר המעצמות הקיימות וכל האמריקנים היא מדוע אנחנו לא עושים יותר למען הגברים והנשים ששירתו בגבורה כל כך כדי להגן על החירויות שכל כך יקרות לנו? אם הקונגרס והנשיא אובמה באמת יעשו הבדל בתחום הבריאות, אז הם ידאגו שכל החיילים הוותיקים יטופלו וניתן להם כל מה שהם צריכים כדי להפוך אותם שלמים שוב.
זה הפוסט האחרון שלי בבלוג לשנת 2009.
בראש שלי, התכוונתי לכתוב את זה על לאן חשבתי שתעשיית קרנות הגידור צועדת בשנת 2010 ולהגיב על כמה מהסיקור החדשותי ה"מעניין" שקרנות הגידור קיבלו בשבוע האחרון בערך, אבל כשישבתי במשרד האופטומטריסט ביום רביעי שעבר, הבנתי שזה יהיה בזבוז. לא בגלל שאין לי מה להגיד, אלא בגלל שההערות האלה יכולות לחכות לשנה הבאה.
כשהימים האחרונים של 2009 חולפים, כולנו צריכים פשוט לקחת צעד אחורה ולחשוב על מה שבאמת חשוב: משפחה, חברים ושאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על הגברים והנשים האלה שנלחמים ומתים בשבילנו ועבור ילדינו כדי להגן על אורח החיים שלנו. אז שום דבר על קרנות גידור, שווקים או השקעות בפוסט הזה, אלא תזכורת לעשות משהו טוב למי שאהוב עליך ולעשות משהו טוב למי שאתה לא מכיר, והכי חשוב, התקשר או תכתוב לחבר הקונגרס או לחברת הקונגרס שלך (לחץ כאן לפרטי התקשרות) ותדרוש מהם לעשות משהו טוב למען הוותיקים.
אם לא, מי יעשה זאת?