כנס SALT השנתי התשיעי בשבוע שעבר בלאס וגאס היה ממש מופע. שוב האנשים בסקייברידג' הראו לעולם איך להרכיב תוכנית מלאה בכוכבים של תוכן ובידור. SALT ייחודי, שכן הוא אוסף מנהלים, משקיעים, פוליטיקאים, נותני שירותים ובדרנים מכל העולם כדי לדון בנושאים רלוונטיים וכיצד השוק מגיב ויגיב בימים, שבועות וחודשים קדימה.
ההרכב של השנה כלל דוברים מכל קשת ניהול ההשקעות, פוליטיקה ובידור. התוכנית הייתה מרתקת, מחושבת היטב והועברה ללא רבב. ולמרות שיותר מ-1500 אנשים השתתפו בכנס, כמעט רבים מהם השתתפו בתוכניות שאינן כנסיות - האירועים הלא מלוחים כפי שהם מכונים: מסיבות בריכה, מסיבות ארוחת ערב, יציאות גולף והוללות בסגנון וגאס סטנדרטי. זה באמת משהו, וכפי שכתבתי בשבוע שעבר, אני מאמין ש-SALT הוא וודסטוק שנתי של קפיטליזם. זהו מקום נהדר לרשת ולערב את המוחות הטובים והמבריקים ביותר של מילת ניהול ההשקעות העולמית.
היו מספר דגשים ורובם סוקרו בתקשורת המסורתית. דבר אחד שמצאתי משעשע - ואני לא מדבר על דיינה קארווי (שהרגה את זה, אגב), אלא על אינטראקציה מוזרה שעמית ולי הייתה עם מנחה תוכנית המשחקים ומנחה התוכנית סטיב הארווי. מר הארווי, כך נראה, כל כך מפחד מיצירת אינטראקציה פוטנציאלית עם הציבור, שהוא נוסע בין פלנקס של אנשים. לא ברור אם הפמליה הזו הייתה אבטחה, חברים או סתם מתלהמים, אבל זה היה די משעשע לצפייה. בניגוד לתפיסתו של מר הארווי, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיוויד קמרון, הסתובב במסדרונות המלון עם נחושת אחת בלבד, וגם למושל לשעבר והמועמד לנשיאות ג'ב בוש היה איתו רק אדם אחד, מישהו שעזר למספר משתתפים להצטלם עם הבוס שלו.
אני לא יודע מה איתכם, אבל אני חושב שזה ממש מצחיק: זה הראה לי עד כמה אנחנו מעריכים את אנשי הטלוויזיה שלנו במדינה הזו. או לפחות עד כמה הם מעריכים את עצמם.
הכנס היה שוב חלון ראווה של דוברי השקעות, בידור ודוברים פוליטיים, והוא זכה לא מעט סיקור. דבר אחד שלא ראיתי שנכתב עליו הוא הערותיו של ג'ים צ'נוס לגבי עמלות. בטח, הוא התלונן שעמלות קרנות גידור גבוהות מדי - מזעזע - אבל הוא גם אמר שגם עמלות קרנות נאמנות גבוהות מדי. אין הרבה דיו על הקטע הזה - אה, נכון, חברות קרנות הנאמנות הגדולות קונות הרבה מודעות מודפס, מקוונות וטלוויזיה. אני מניח שהעיתונות המרכזית לא רוצה לנשוך את היד שמאכילה אותם.
בכל מקרה, כנס טוב וכזה שבוודאי שווה להשתתף בו בעתיד.
דברים שמטריפים אותי
הו, מאיפה להתחיל. אחרי שבוע בווגאס יש לא מעט על מה לכתוב, אבל הדבר היחיד שבאמת בולט הוא הכישלון של תעשיית התעופה המקומית, ה-FAA ורשויות שדות התעופה לגרום למטוסים לפעול בזמן. נראה שכל מי שדיברתי איתו ציין שיש להם בעיה בטיסה, לא נגררו או משהו דרסטי כמו זה, אלא עיכוב אחרי עיכוב אחרי עיכוב. זה מטורף. הכוחות צריכים להתאגד ולתקן את המערכת. אין סיבה שזה יקרה שוב ושוב.